בימים אלו של קבלת התורה כשרבים לצערנו לא מבינים את משמעות ותרומתם של לומדי התורה לכלל ישראל, נקדיש את הטור בהערכה ובהערצה לאברכי הכוללים ובני הישיבות השוקדים על תלמודם ומחזיקים את העולם, להם ולנשות החיל התומכות בהם ונושאות בעול כלכלת הבית. [באם אתם לא נמנים על חובשי ספסלי בית המדרש, אתם מוזמנים להציץ וללמוד כיצד ‘אוכלי המן’ בדורנו מתקיימים]. גילוי נאות, בס”ד עצומה יש לי את הזכות ללמוד בישיבת מיר המעטירה כאברך בסדר א’ למעלה מב’ עשורים.

תזכרו תמיד שאתם אלו שמחזיקים את העולם, ונשותיכם התומכות בכם ראויות לכל הערכה. שווה לעשות כל מאמץ כדי להישאר באוהלה של תורה, המשיכו בדרך זו וסייעתא דשמיא עצומה תלווה אתכם.

[במאמר המוסגר, שמעתי בשם הרבי מצאנז שליט”א שהוא לא מכיר אברך שעזב את הכולל בגלל בעיות כלכליות. אברך עוזב בד”כ מסיבות אחרות.. אם הוא נהנה ללמוד ורואה ברכה בלימודו, סביר להניח שהוא יישאר באופן זה או אחר באוהלה של תורה].

ללא ספק התופעה הזו ששמה ‘אברך כולל’ מלווה בהנהגה ניסית ושמיימית, זו חידה שמעסיקה רבים וטובים במגזר החרדי ומחוצה לו – כיצד ניתן לנהל תקציב משק בית מהכנסה של תמיכה חודשית כל כך קטנה? איך ניתן לחיות ממילגה זעומה של 2000 ש”ח בממוצע, ובנוסף להכנסות האשה שבמקרים רבים אינה מכניסה סכומים גדולים יחסית, ובכל זאת לפרנס משפחה גדולה ללא חובות?

את השאלה הזו היטיב לחדד איש תקשורת במהלך ראיון. הוא הוסיף להקשות, כי הפלא גדול יותר כי רוב האברכים מסודרים מבחינה כלכלית, יותר ממשפחות אחרות שבהן שני בני הזוג עובדים ומפרנסים. בסוף החודש אברכים רבים אפילו נותרים עם סכום קטן לחיסכון, ואילו במשפחות רבות שבהן שני בני הזוג עובדים מסיימים את החודש במינוס, כיצד ניתן להסביר זאת?

בסקירה פנימית של הלקוחות הפונים לליווי כלכלי נמצא, כי אחוז האברכים הפונים להכוונה כלכלית הוא מתחת ל-20%, זאת למרות שבמבט שטחי נראה לכאורה שהאברכים היו אמורים להיות בראש טבלת הפונים.

התשובה לתעלומה זו מתמקדת בשני מישורים.

ראשית, ישנה ברכה מיוחדת השורה בביתו של אברך המתנהל בדרך התורה, שהרי הוא בגדר ‘אוכלי המן’. אברכים יקרים המקדישים את זמנם ומרצם לתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת הניכרת בחוש, כל אברך יכול למלא את דפיו של ספר עב כרס בסיפורים על הברכה השורה עליו ועל משפחתו, ועל העזרה משמיים לה הוא זוכה. גם כל מאמן כלכלי יכול לציין עשרות מקרים בהם רואים בחוש שהקב”ה מסייע לאברכים בדרכים שהן לגמרי לא בדרך הטבע. דוגמאות שכיחות הן תקלות נדירות במכשירי החשמל, סכום שהגיע כמתנה מדוד אוהב, ופחות טיפולי שיניים יקרים.

ועדיין, מעניין אותנו לדעת כיצד זה עובד בשטח, הרי אברך לא קם בבוקר ורואה ציפור בחלון מחזיקה במקור שטר של מאה דולר, כיצד א”כ מתנהלים הדברים בשטח, האם בשורה התחתונה יש להם מספיק כסף? איך הם חיים? הם לא אוכלים? אין להם צורך לצאת לנופש? האם הם אינם קונים בגדים?

בחורף תשע”ט הוזמנתי להרצאה לפני מאות יועצים כלכליים, ברובם הגדול אינם דתיים, כשהאתגר היה להסביר ברבע שעה לקהל הרחוק ממושגי העולם החרדי, כיצד הציבור החרדי בכלל, והאברכים בפרט, מתנהלים כלכלית.

לאחר כמה דברי פתיחה שכללו נתונים מרתקים על ההתנהלות וסדרי העדיפויות שלנו כיהודים החיים על פי התורה, נתן לי הקב”ה את המילים הנכונות והסברתי להם את כל התורה ‘על רגל אחת’ כך:

“אני עומד כאן על הבמה באולם. אם ארצה לצאת החוצה דרך הקיר העומד מאחורי, האם אוכל לעשות זאת? וודאי שלא! האם אני מתוסכל מכך? גם לא. ברור לי שיש כאן קיר, זו המציאות, ואני שלם איתה.

מתי אמצא את עצמי מתוסכל? כאשר ארצה לצאת מהפתח הראשי, אך אתקל באנשים שיעמדו ויחסמו את דרכי ולא יתנו לי לצאת, אהיה מתוסכל מאוד, מדוע? כי כאן יש פתח ואני אמור לעבור דרכו, אך ישנו גורם חיצוני שאינו מאפשר לי זאת”.

אברך הבוחר בחיי תורה, נהנה מהלימוד וחי את חייו בשמחה, מכיוון שהוא בחר בכך, וזה הגיע ממנו, זו הבחירה האישית שלו, גם ה’מחירים’ שהוא משלם אינם מתסכלים אותו, הוא מקבל את רמת החיים שלו כמציאות ברורה, ולכן חי ברמת חיים מותאמת, חושב בראש אחר – בראש של מי שהכנסותיו קטנות יותר. כשהוא עובר ליד חלונות ראווה עם רעייתו, הם אפילו אינם חושבים על מה שנמצא שם. גם טיולים לחו”ל אינם מדברים אליהם וכן הלאה.

אולם, באם מציאות חייו של אברך תשתנה, והוא יצא לשוק העבודה לפרנסתו [כמובן בהוראת רבותיו], הנסיון מוכיח כי הסיכויים שהוא ימצא את עצמו ‘לא גומר את החודש’ עולים.. אגב, גם אברכים השוקדים באוהלה של תורה, אך חיים ברמת חיים גבוהה מעבר ליכולותיהם, עלולים להכנס לאותו אתגר.

כיצד יתכן הדבר?

לאחר שהחל לראות את דפי העו”ש מחייכים אליו יותר, ובהם כתובה בפרוש שורת המשכורת המוגדלת, הוא חש שכעת יש לו אפשרות ‘לחשוב בגדול’, אם מרוויחים יפה למה לא לשדרג את המטבח, לצאת לנופש שחלמנו עליו, או לחדש את המלתחה לכל הילדים? מלבד זאת, אדם שעמל לפרנסתו, משקיע את מיטב שעותיו וכוחותיו בעבודתו, וממילא חש צורך להתאוורר ולהשתחרר מדי פעם. מגיע לו, הלא כן? 

פה מתחילה נקודת הגלישה במורד שעלול להיות לעיתים גם מסוכן. עליו להבין כי אכן ההכנסות גדלו, אך במקביל גם ההוצאות תפחו, כעת אינו זכאי להנחה בארנונה. ביטוח לאומי ומס הכנסה לוקחים גם הם את חלקם, סעיף הכלכלה זינק, הרכב שקנה אוכל עוד 3000 ש”ח בחודש, ואם בינתיים הספיק להרחיב את גבולו ולעבור לדירה גדולה יותר (סוף סוף הבנק אישר משכנתא גדולה יותר, בגלל ההכנסה…), הרי שהיתרה החודשית אינה משמחת כלל. לעיתים, בסופו של יום הוא עלול לגלות כי נותר לו למחיה החודשית סכום נמוך אף ממה שהורגל עת חבש את ספסלי בית המדרש וכך הוא מגיע לתסכול אמיתי.

סיימתי את הרצאתי הקצרה, וחשתי כי ציבור השומעים הבין את הנקודה, נכון, גם אברכים משלמים שכ”ל ומשכנתא, וכמובן גם אוכלים ומתלבשים, אך רצונם החזק לחיות מתוך הסתפקות במה שיש, מאפשר להם לתמרן את ההוצאות באופן מושכל לפי סדרי עדיפויות שונים, והם עושים את זה בשמחה מתוך בחירה, זאת כמובן מלבד הסיעתא דשמיא הגדולה אותה הם רואים בחוש.

לא מדובר כאן רק במשל או סיפור נחמד! זו מציאות מוכחת שאנו רואים בעיניינו בנתונים היבשים על בסיס יומי, בטבלאות ובהשוואות שבידנו.

אברך שחש כי יש לו עולם רוחני עשיר, והוא משכיל להעביר את המסר לבני הבית בנועם, גם אשתו וילדיו הופכים להיות שותפים לדרכו, וחשים בכך סיפוק רב המאפשר להם להתקיים במינימום הנדרש.

דוד המלך כבר אמר זאת במילותיו הקדושות: “ודורשי ד’ לא יחסרו..” (תהילים ל”ד, י”א) המלבי”ם מבאר כי דורשי ד’, גם בעת שהם רשים אינם חסרים כל טוב, כי ד’ זן ומפרנס אותם. מפשטות דבריו אפשר לדייק שאכן לא נאמר שיש להם כל טוב, אלא שאינם חסרים כל טוב, כי בהרגשתם יש להם הכל. המפתח לאושר האמיתי נמצא בליבו של אדם ולא באמצעים חיצוניים. אשרי מי שזכה.

אולם צד שני יש למטבע, ישנם המתנהלים אחרת, וחיים מגלגולי חובות, סיבות שונות גורמות לכך שהם לא מצליחים להתאים את עצמם לחיי האברך, (שאת רובן ניתן לפתור בקלות בהתייעצות עם מומחים בתחום) ולעיתים הברכה לא תמיד שורה בביתם. לעומתם, ישנם גם אחרים שלא תמיד חשים מספיק סיפוק בלימוד התורה, ומטבע הדברים המוטיבציה שלהם לחיות חיי פשטות נמוכה יותר ולעיתים הם פוזלים החוצה.

אלו וגם אלו יתקשו הרבה יותר להתמודד עם מציאות חייו של אברך סטנדרטי.

הגר”ש וולבה זצוק”ל בספרו עלי שור (ח”ב עמ’ תרי”ד) מתייחס לסוגיה זו: “הרי מזונותיו של אדם קצובים, ולכן גם הוצאתו צריכה להיות קצובה. זוהי הוראה לכל אדם, ומה גם לתלמיד חכם שתורתו אמנותו. וידע נאמנה: אם אינו יכול לבנות חייו על הסתפקות במועט לא ייתכן שיצליח בתורתו! הוא עתיד להיות בעל חוב ויצטרך לגלגל בהלוואות, ובזה יהיה טרוד לא פחות ממי שעוסק במלאכה, והרי שמעתתא בעי צילותא וראשו אינו פנוי. ואולם הדברים בתוקפם גם למי שעושה כרבי ישמעאל, וכלל הוא: ביטחון מחייב הסתפקות!” עכ”ל.

כמאמן כלכלי למשפחות, לעולם לא אמליץ לאברך לעזוב את הלימוד ולצאת לעבוד לפרנסתו, חלילה. להיפך זכינו בסייעתא דשמיא מרובה להחזיר רבים לספסל הלימודים לאחר שלמדו כיצד להתנהל נכון!

נקודה חשובה לציון, כי האברכים השקועים בתורה, מעריכים יותר את השקלים הקטנים ונזהרים לעיתים יותר בנושא של ריביות האוברדרפט שבסופו של דבר מכניסים רבים וטובים לחובות אין סופיות.

ואיך אפשר בלי לקנח בסיפור עסיסי ממשפחה שישבתי איתם אתמול כשהם מספרים שלמעלה מ25 שנה מאז שנישאו, טרם הצליחו לשלם את המשכנתא. כמובן הם שילמו ונכנסו לחובות ומיחזרו, כך שהם עדיין לא הצליחו להוריד שקל מהחוב! נתונים מדהימים כשלעצמם.

הפער חודשי שלהם הוא 13,000 שח בגלל החזרי חובות גבוהים!

חשוב לי להדגיש שאני נגד דקדוקי עניות, אבל כשהבעל הסביר מדוע חשבונות הטלפון והפלאפון הגיעו ל650 שח, הוא אמר משפט ‘מה זה כבר 100 ש”ח בשבילי’.

הוצאנו מיד את המחשבון של ריבית דריבית (דיברנו על כך כבר רבות) וראינו ש 100 שח מינוס חודשי בריבית דריבית מגיע בסופו של דבר ל-180,000 ש”ח לאחר 25 שנה, ואם הם ימשיכו להתמיד בכך עוד 20 שנה, זה כבר יגיע לסכום הנכבד של: 1,841,859 ש”ח.

התגובה שלהם היתה: עכשיו אנחנו מבינים היטב מדוע הגענו לבור שבו אנו נמצאים היום.. אבל למה לא לימדו אותנו את זה לפני 25 שנה?

תראו את המשמעות של 100 שח בחודש כשאין לכך כיסוי..

רוב האברכים מבינים את זה, הם יודעים להעריך את השקלים הקטנים, כן, ולעשות את זה מבחירה אישית ושמחה פנימית. גם זה חלק מהסוד המופלא של חיי האברכים!

אשריכם ישראל !